מי אני

אתחיל בסיפור קטן. 

כשהייתי בת 10 גרתי בעיירה במזרח ארה״ב עם הוריי ואחיי הצעירים.

אהבתי לטפס על עץ ליד הבית ולשבת על ענף רחב. הקליפה הבריקה במקום בו ישבתי מרוב מגע עם ישבני.

מהענף, מבעד לעלים ירוקים, צפיתי בעולם, ולא הייתי חייבת להשתתף בו. יכולתי לקרוא ספר או לשקוע בהגיגים. ידעתי שם שלווה, וגם התרגשות גדולה מכול מה שעוד מחכה לי.

עברו שנים. מול קשיים ומשימות החיים, שכחתי את הילדה שבעץ.

ולפני כמה שנים, שמעתי שיר שקרא לה—העיר את הילדה שבעץ.

הגוף נזכר והרגשתי את נשימותיה נושמות בי. התרגשותה חיה בי. מתחת לחזה השופע שהתפתח מאוחר יותר, הרגשתי את בית החזה השטוח, הצעיר והצנום, שלה. 

היא ירדה מהעץ בדילוגים קלילים. היא גמישה וחדשה. היא יודעת להתרגש. היא מלאת תשוקה. 

התאחדנו והפכנו לאחת—האישה הבשלה, בעלת הניסיון והידע, והילדה עם הריגוש, הרצון ותחושת החופש. 

 יחד אנחנו כותבות לך כאן. יחד אנחנו עושות פלאים.